מרחפים מעל החוק: הפעלת רחפנים בישראל, חוקי או לא?

  • AUTHOR: SKYPRO
  • 14 בספטמבר 2016
מרחפים מעל החוק: הפעלת רחפנים בישראל, חוקי או לא?

מה קובע החוק לגבי הפעלת כלי טיס בלתי מאוישים בישראל, איזה גוף רגולטורי אחראי לנושא, היכן מדורגת ישראל ביחס למדינות אחרות בעולם – ומה באמת קורה בשטח. לכתבה הזו צריך רחפן באוויר ושתי רגליים על הקרקע.

כתבו: רן קליינר ורותם רוגובסקיבמשך עשרות שנים, מהמראת הכטב"מ (כלי טיס בלתי מאויש) הראשון בשנות השבעים עד לסוף העשור הראשון של שנות האלפיים, היו כל הטיסות הבלתי מאוישות במדינת ישראל נתונות לאחריותו של חיל האוויר. רשות התעופה האזרחית (רת"א) לא הכירה בטיסות לא מאוישות במרחב האזרחי, מסיבה פשוטה מאוד – כמעט לא היו טיסות כאלו.

מדוע 'כמעט' ולא 'בכלל לא'? הסיבה הייתה פרקטית: התעשיות הביטחוניות, שפיתחו כטב"מים עבור צה"ל ועבור לקוחות מחו"ל, היו צריכות לערוך מפעם לפעם טיסות ניסוי בשמי ישראל. עם השנים הלך וגדל היקף הטיסות הללו, עד כי בעשור הראשון של שנות האלפיים פעלו בישראל כבר למעלה מעשר חברות לפיתוח מערכות כטב"מ.  

כך נולדת חקיקה

טיסות הניסוי הרבות שבוצעו על ידי החברות הללו (בהובלת התעשייה האווירית, אלביט ואירונאוטיקס) יצרו עומס רב על הגורמים בחיל האוויר שהיו אחראים לאישורי הטיסות בישראל. אם בתחילת הדרך היו טיסות המזל"טים ה'אזרחיות' מצומצמות בהיקפן ומוגבלות באזור שבו בוצעו (היו שניים-שלושה שדות ניסוי בלבד בכל הארץ), מה שהיה 'נסבל' מבחינת חיל האוויר, הרי שכמה שנים אחר כך, בעקבות ריבוי הטיסות, יצא חיל האוויר בהודעה דרמטית: תוך זמן קצר הוא יפסיק לתת אישורים לטיסות כטב"מ, וכל מי שירצה לבצע טיסות שאינן צבאיות יתכבד ויפנה אל הרשות המוסמכת, קרי רשות התעופה האזרחית.

המצב היה מביך ביותר, ולו בגלל הסיבה הפשוטה שכלי טיס בלתי מאוישים לא היו מוכרים אז בחוק הישראלי, והטסתם לא הוסדרה באף מסגרת רגולטורית. לרשות רת"א עמדו אפוא שתי אפשרויות: אפשרות אחת הייתה לאסור כליל טיסות של כלי טיס בלתי מאוישים בשמי המדינה עד להסדרת החוקים הרלוונטיים, אם וכאשר, והשנייה – המסובכת והנועזת יותר – לפתוח בהליך מהיר של הסדרת טיסות הכטב"מ במסגרת חוק הטיס (שהיה כבר בשלבי הכנה) ולתקן תקנות מיוחדות לצורך הפעלתם הבטוחה של כלים אלו במרחב האווירי.

בלחץ התעשיות הביטחוניות, שאיסור גורף על טיסות כטב"מ היה גורם להן ולענף הייצוא המשגשג הזה נזק מידי וחמור, נבחרה האפשרות השנייה. בשנת 2006 הוקמה הוועדה לרישוי כטב"מ, והוחל תהליך מהיר של חקיקה ושל תיקון תקנות. התהליך הושלם עם כניסתו לתוקף של חוק הטיס ב-2011, ועד היום כל כלי הטיס הבלתי מאוישים טסים מכוח תקנות אלו.

בעניין זה חשוב לציין כי ישראל היא מהמדינות המובילות בעולם בכל הקשור להפעלה חוקית של כטב"מים במרחב האזרחי. כל מי שמעוניין להפעיל בשטח ישראל מערכת כזו, בכל גודל שהוא, החל מרחפן ('רב להב' בהגדרת רת"א) במשקל של 300 גר' וכלה במטוס במשקל 5 טונות, יכול לנקוט צעדים חוקיים כדי להסדיר את פעילותו. כל גוף המפעיל כטב"מ נדרש לרישיון הפעלה אווירי מרת"א, כל כלי טיס נדרש לעבור תהליך של רישוי וקבלת מספר רישוי (מספר זנב), וכל מטיס נדרש להוציא רישיון הכרוך בלימודי תיאוריה ובמבחן מעשי – ממש כמו טייס המטיס מטוס מאויש. אין זה דבר של מה בכך, בעיקר נוכח העובדה שמדינות רבות באירופה, כמו גם ארצות הברית, עדיין מתלבטות ובוחנות ובודקות את הסוגיה (יש מדינות שבהן תהליך הרגולציה כבר מתקדם – דוגמת אוסטרליה, הולנד ואנגליה).

ומה (באמת) קורה בישראל…?

אלא שכמו דברים רבים שאף אחד לא ציפה להם, גם כאן איש לא ציפה לטרנד הרחפנים המטורף המתפשט בעולם ולא פוסח גם עלינו. החוקים שמכוחם מופעלים כלי הטיס הבלתי מאוישים נחקקו, כאמור, בעיקר על מנת להסדיר עבור היצרניות הגדולות (התעשייה האווירית ודומיה) את הפעלתן של טיסות הניסוי – ואיש לא חזה עולם שבו הכטב"מים מוצגים בחנויות ונמכרים לכל דורש, במחיר שווה כמעט לכל כיס. הרחפנים נכנסו בסערה אל המרחב האזרחי והציבורי, ומיטב המוחות המשפטיים מצאו את עצמם מול שאלה מאוד רלוונטית: "מה עושים עם זה עכשיו?"

כיום, לצד התעשיות הישראליות המפתחות כלי טיס בלתי מאוישים, פועלות בתחום זה בישראל 11 חברות בעלות רישיון הפעלה אווירי מרת"א. רובן, אגב, מתמחות ברחפנים. בנוסף יש כ-15 חברות נוספות הנמצאות בתהליכי הוצאת רישיון, ומספר רב של מטיסים הוסמכו על ידי רת"א להטסת מיני-כטב"מ (כלי במשקל 15 ק"ג ומטה) בקשר עין.

אך האמת היא שזוהי רק טיפה בים. עיקר פעילות הרחפנים בארץ מבוצעת על ידי אלפי (!) מטיסים חובבים, בכל מקום ואתר ברחבי ישראל. על כל 'צדיק' הפועל בצורה חוקית כדי להסדיר את פעילותו יש חמישה, לא נעים לומר, חאפרים המוכרים שירותי צילום אווירי באופן לא חוקי, ועוד כ-50 חובבים שלא עברו ולו דקה אחת של הדרכה.

על פי החוק, אגב, יש שני הבדלים עיקריים בין מה שמותר למטיס חובב למה שמותר למטיס עם רישיון. ההבדל הראשון הוא במקום ההפעלה: מטיס עם רישיון רשאי להטיס בתוך עיר (בתנאי בטיחות מסוימים ומוגדרים ולא מעל אנשים), ואילו למטיס חובב אסור להטיס באזור ציבורי מיושב או במרחק הקטן מ-250 מטרים ממנו. ההבדל השני הוא במרחק מהקרקע: גובה הטיסה של כטב"מ המופעל על ידי מטיס חובב מוגבל ל-50 מטר מעל הקרקע, ואילו מטיס עם רישיון רשאי להטיס עד לגובה של 100 מטר. המלצה קטנה: כדאי להיכנס לאתר רת"א ולהכיר את החוק בנוגע למותר (ובעיקר לאסור) למטיס החובב.

'על הנייר', אם כן, למטיס בעל רישיון יש מרחב פעולה גדול יותר מזה של אחיו החובב. בפועל, הרוב המכריע של המטיסים החובבים (ואף של נציגי רשויות האכיפה) אינו מודע להבדלים הללו, והמציאות בשטח היא שכל חובב מטיס איפה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, ללא חשש מהחוק. ומי באמת נמצא תחת זכוכית המגדלת? ניחשתם נכון – המטיסים המוכשרים והאחראיים יותר, אלו שעמדו בבחינות המחמירות וקיבלו רישיון מרת"א. בקיצור, מצב אבסורדי שמעלה הרבה נקודות למחשבה ודורש שינוי והסדרה.

מה אפשר לעשות, לאן תתקדם החקיקה בנושא, איך ייראו טיסות הכטב"מ בשמים בעוד עשור מעכשיו ואיך כדאי בינתיים להטיס באופן אחראי ובטיחותי? כל זאת (ועוד) – בהמשך.